Love is like oxygen
You get too much you get too high
Not enough and you're gonna die
Love gets you high
לא חסרים שירים עם טקסטים הכוללים מטאפורות כאלה ואחרות על ה'אהבה'. אבל ה-Sweet מביאים אותה כבר בשם השיר:
האהבה היא כמו חמצן, כשיש לך הרבה ממנה אתה בעננים, כשאין לך – אתה עלול למות.
פשוט, לא?..
השיר לא כזה פשוט.
6 דקות ו-50 שניות של יצירת רוק קטנה המורכבת מכמה וכמה חלקים.
ה'ברייקים' בשיר (בגירסה הארוכה במיוחד) עושים את השיר הזה מעוד שיר גיטרות למשהו אחר. פעם זה קלידים, פעם גיטרה אקוסטית, גיטרה בס, מעברי התופים…

ה-Sweet היתה להקת גלאם-רוק בריטית שהוקמה ב-1970 .
השיר מופיע באלבומם Level Headed משנת 1978, והסינגל הגיע למקום ה-8 בבריטניה, וה-9 בארה"ב.
אחרי האלבום הזה עזב סולן הלהקה Brian Connolly לקריירת סולו, והלהקה התפרקה סופית ב-1982.

אגב, יש לצמד Daryl Hall & John Oates שיר בשם "Grounds for Separation" בו הם שרים:
"But isn't it a bit like oxygen, 'cause too much will make you high, but not enough will make you die."
לא מקורי… אמרו את זה קודם, לפניכם. לא משנה….

תהנו מהשיר…


Vienna הוא אחד הסינגלים המצליחים ביותר של Ultravox מתוך אלבומם הרביעי הנושא את אותו השם.
לכאורה, בלדת סינת'פופ די פשוטה, מקצב מונוטוני קבוע של מכונת תופים, פסנתר וויולה חשמלית. אבל המעבר הקצבי באמצע השיר שמכפיל את הקצב שלו וחוזר שוב לקצב המקורי כנראה עושה אותו ליצירת המופת הקטנה של מידג' יור וחבריו.

הקליפ לשיר נעשה ע"י הבמאי Russell Mulcahy, בהשפעת הסרט "The Third Man" משנת 1948.
עלותו היתה כ-7000£, ושולמה מכיסם של חברי הלהקה כיוון שחברת התקליטים סירבה לממן אותו.
חצי מהקליפ צולם בכלל בלונדון… בעיקר ב-Covent Garden ובתיאטרון Kilburn Gaumont בצפון לונדון.
חציו השני צולם בוינה, וכדי להימנע מהוצאות מיותרות, נסע לשם צוות מצומצם מוקדם בבוקר, ליום אחד. לאכזבתם הרבה, רוב המקומות אותם רצו לצלם היו סגורים לרגל שיפוצים ועבודות..

הצילום על עטיפת הסינגל הוא הקבר של Carl Schweighofer, יצרן פסנתרים אוסטרי מפורסם.

אז מה מנע מהסינגל הזה להגיע למקום הראשון בבריטניה? שבוע אחד זה באשמת Woman של John Lennon.
שלושה שבועות נוספים באשמת שיר מטומטם למדי, Shaddap You Face של Joe Dolce.
בגללם Vienna שהה 4 שבועות במקום השני, חיכה בסבלנות עד שנמאס לו…
אבל אל דאגה. Vienna מכר יותר עותקים משניהם יחד, ובסוף שנת 1981 התמקם במקום ה-5 ברשימת הסינגלים הנמכרים ביותר באותה שנה בבריטניה.


6 באוגוסט 1945, היום לפני 67 שנה.

אנולה גיי (Enola Gay) הוא מטוס חיל האוויר האמריקאי מסוג B-29 שממנו הוטלה פצצת האטום "Little Boy" , הראשונה שנעשה בה שימוש מלחמתי אי פעם, על העיר הירושימה ביפן, ב-6 באוגוסט 1945 לפני סיום מלחמת העולם השנייה. מפקד אותה טיסה נתן למטוס את שם החיבה הזה, על שם אמו שנקראה "אנולה גיי"…

בשל תפקודו של המטוס כמפציץ הראשון, הפך שמו לכינוי גם להפצצות עצמן.
המטוס זכה לתשומת לב מחודשת כאשר הוצג במוזיאון הסמית'סוניאן בוושינגטון הבירה בשנת 1994.

כיום, לאחר שחזור יסודי מוצג המטוס כחלק מתצוגת קבע במוזיאון האוויר והחלל שליד נמל התעופה הבינלאומי דאלס בוושינגטון הבירה.
כתוצאה מהמחלוקת שהתעוררה סביב המיצג כיום ניתן לראות רק את מערכת סימני הזיהוי המקורית של המטוס יחד עם מידע טכני בלבד, ללא התייחסות לנושאים השנויים במחלוקת.
המטוס מוגן על ידי מספר אמצעים על מנת למנוע ניסיונות השחתה (שנעשו כאשר הוא הוצג לראשונה).
ארבעת מדחפי האלומיניום הקלים של המטוס בהם נעשה שימוש בהפצצת הירושימה נמצאים היום במעבדות אוניברסיטת טקסס A&M ואחד מהם משמש לתפעול מנהרת הרוח במהירות נמוכה.

באיחור אופנתי של 35 שנה – כדאי לזכור ש-1980 היא שנה מכוננת במלחמה הקרה (הפלישה הסובייטית לאפגניסטן שאירעה ב-1979 והחרם האמריקאי של אולימפיאדת מוסקבה) – שחררו OMD את השיר "אנולה גיי" שמתייחס לקונפליקט המוסרי אותו יצרה הטלת הפצצה, שהכריעה באופן סופי את מלחמת העולם השניה (למרות שטכנית, יפן נכנעה רק אחרי הטלת פצצה נוספת על נגסאקי).

Enola Gay מכיל בתוכו כמות רגעים קטנים שחקוקים בזיכרון המוזיקלי של כולנו שמספיקה לקריירה שלמה –
הפתיחה של מכונת התופים שאי אפשר שלא לזהות, מעברי התופים הבומבסטיים (כן כן, למרות שהם מכונות…) והפזמון הקליט והמרגש, כל אלה הופכים את "אנולה גיי" לאחד מהקלאסיקות של שנות השמונים.

Enola Gay, you should have stayed at home yesterday

לא חסרים בהיסטוריה של הפופ שירים שהעלו דיונים פוליטיים, אולם מעטים הצליחו לעשות זאת עם החן של "אנולה גיי" – בהתייחסות הכמעט רומנטית-מלנכולית למאורע, מבלי להיות צדקניים.

למרות שזו היתה תקופה נאיבית. למרות שהסאונדים האלקטרוניים המצועצעים והמשחקים במכונות תופים ובסינתיסייזרים אנלוגיים יצרו סאונדים שאולי נשמעים היום מצחיקים, כאלה שכל אורגנית בשני שקל יודעת להפיק. אבל פעם זה היה שונה. זו היתה המוסיקה הכי מתוחכמת שרק יכלת לחשוב עליה.

אנדי מקלסקי, סולן OMD וכותב השיר שר על הילד הקטן, little boy, ושואל "האם אמא גאה בבנה הקטן היום" – הכוונה לאמא אמריקה כמובן.
ועל "אנולה גיי" שבכלל היתה צריכה להישאר אתמול בבית, ולא לצאת לדרכה (מטאפורה עצובה לפצצה, שלא היתה צריכה ליפול כלל) .
"הנשיקה שאת נותנת לא תיעלם לעולם", לא צריך להמשיך והסביר מה הכוונה, נכון?..

ביקורת נוקבת על אמריקה של אחרי ההפצצה ועל ההשלכות בעקבותיה.
אין יותר "אנחנו" ו"הם", צודקים ושוגים, צדיקים וכופרים. יש מלחמה, יש קורבנות ויש את אלו האחראיים עליהם.

כשתיפול פצצת האטום הבאה, אל תשמיעו את "ביום של הפצצה" של רמי קליינשטיין, אלא את "אנולה גיי".

אנולה גיי
היית צריכה להשאר אתמול בבית
מילים אינן יכולות לתאר
את התחושה ואת הדרך בה שיקרת

המשחקים שאת משחקת
יגמרו יום אחד ביותר מסתם דמעות
אנולה גיי
זה לא היה צריך להגמר כך

השעה שמונה וחמש עשרה דקות
וזו השעה שתמיד הייתה
קיבלנו את ההודעה שלך בקשר
שמצבך תקין ואת חוזרת הביתה

אנולה גיי
האם אמא גאה בילד הקטן שלה היום?
הנשיקה שאת נותנת
לא תעלם לעולם

אנולה גיי
זה לא היה צריך להגמר כך
אנולה גיי
זה לא יעלם מהחלומות שלנו לעולם

אנולה גיי
האם אמא גאה בילד הקטן שלה היום?
הנשיקה שאת נותנת
לא תעלם לעולם….

*** האזינו כאן לפתיח של "לילה 80" ולפול האמפריז מ-OMD שמציג את השיר ***


להקת החונקים – Stranglers קיימת למעשה משנת 1974 ועד היום בשינויי הרכב כאלה ואחרים, כולל הסולן Hugh Cornwell שפרש ב-1990 ואת מקומו החליף הבסיסט Jean-Jacques Burnel.
הלהקה החלה כלהקת פאנק רעשת ובוטה למדי, אבל השינוי המוסיקלי שעשתה ב-1981 הפך אותה ללהקה הרבה יותר מצליחה מסחרית , ואפילו מלודית, והסינגל המצליח שהופיע באותה שנה Golden Brown נחשב עד היום לאחד הקטעים הגדולים ביותר של הלהקה.

ב-1983 הופיע האלבום Feline ממנו בחרתי את היצירה המדהימה הזו, "חלום ליל קיץ", אשר גירסת ה-"12 סינגל שלה, על כל 10 הדקות שלה, לא משעממת לרגע.

הגירסה הארוכה


Colourfield היה הרכב בריטי שהוקם ב-1984 ע"י טרי הול, מי שהיה חבר בכמה וכמה הרכבים חשובים בשנות השמונים, ה-Specials ו-Fun Boy Three.

Castles in the Air הופיע כסינגל רביעי מהאלבום הראשון שלהם, Virgins & Philistines ולמעשה הגיע למקום ממש נמוך במצעד הבריטי (51) אבל מה זה משנה, זה לדעתי אחד הגדולים שלהם.
ב-1987 הופיע האלבום השני Deception אבל לא הצליח כמו קודמו, וההרכב התפרק, וטרי הול פנה לפרוייקטים נוספים , ביניהם ההרכב Vegas עם דייב סטיוארט מהיוריטמיקס, ואלבומי סולו.
אם תרצו להתעמק במוסיקה של טרי הול אתם מוזמנים לספיישל איתו ברדיו eco99fm במסגרת "לילה 80".

תכנית מס' 15 – שודרה ב-20/3/2010


להקת New order קיימת משנת 1981 . בעצם… אפילו כמה שנים לפני כן, בשם אחר – Joy division.
הפריצה הגדולה ביותר שלה היתה ב-1983 עם הסינגל Blue monday, אשר מוגדר כסינגל ה- "12 הנמכר ביותר בתולדות הפופ, ולו בשל העובדה שלא יצא בשום פורמט אחר…
עטיפת הסינגל היתה ייחודית ועוצבה כדיסקט פלופי "5.25, שלמרבה האירוניה עלות הדפסתה היתה כל כך גבוהה עד כי חברת factory שבה חתומה ניו אורדר טוענת כי כל עותק שנמכר היה הפסד כספי.

הגירסה המקורית הופיעה במרץ 1983, והגיעה רק למקום ה 12 בבריטניה, אבל מכרה מליון עותקים בדיוק.
הסינגל הופיע שוב במרץ 1988 עם רה מיקס של קווינסי ג'ונס, ואז הגיע למקום השלישי.
רמיקסים נוספים של hardfloor הופיעו באוגוסט 1995 ביציאתו השלישית של הסינגל, וסביר להניח שהקלאסיקה הגדולה ביותר של שנות ה 80 תעבור עוד כמה גילגולים בשנים הבאות למען דור העתיד שלא ידע את ניו אורדר..

זו גירסת הסינגל המקורית

ביצוע נדיר באולפני ה=BBC ב-1984


Left To My Own Devices היה שיתוף הפעולה הראשון בין צמד הפט שופ בויז ובין טרבור הורן, מפיק על שאחראי על מאות סינגלים מצליחים בשנות השבעים השמונים והתשעים.
ההיכרות המצחיקה בין הפט שופ בוייז לטרבור הורן החלה עוד בתחילת הדרך של הצמד. עוד לפני ש-West End Girls, הסינגל הראשון של הצמד הופיע רשמית, הם שלחו לטרבור הורן סקיצה ובקשה לעבוד איתו. טרבור הורן לא התייחס לבקשה, לא ממש ידוע אם זה כי לא אהב את השיר או בגלל שהיה עסוק מאוד בכמה פרוייקטים חשובים באותה תקופה כמו "פראנקי הולך להוליווד" ו-ABC, אבל בשורה התחתונה, הצמד לא קיבל תשובה. אחרי ההוצאה של West End Girl וההצלחה הגדולה שלו טרבור הורן ישב עם חברים בארוחת ערב כשב-MTV הוקרן הקליפ של הפט שופ בויז. טרבור מספר שכאשר הוא שמע את השיר נפל לו האסימון שהצמד הזה ביקש את עזרתו שנה וחצי לפני כן, ואותה ארוחת ערב הפכה לצחוק וללעג של החברים שלו כלפיו – "איך נתת לדבר הזה לחמוק לך בין האצבעות". טרבור נשבע באותו הערב שהוא יתקן את הטעות הזה ויהי מה.

ולשיר…
השיר התחיל כקטע אינסטרומנטלי בכלל.
בראיונות מספר הצמד שהמפיק הדגול טרבור הורן הגיע לאולפן כדי להפיק את השיר, כשהיה עדיין במצב של דמו, וללא מילים. כריס היה חולה על The Look Of Love של ABC שהפיק טרבור, וניל אהב מאוד את Slave To The Rhythm של Grace Jones ובכלל את Art Of Noise, אחת מלהקות טיפוחיו של טרבור בשנת 1984. "טרבור הורן הוא ממש בית ספר מהלך להפקות מוסיקליות" הם אמרו. (על האדם ופועלו המוסיקלי תוכלו לקרוא באשכול המיוחד ליידיז אנד ג'נטלמן – מיסטר טרבור הורן.)
למעשה, כשכריס השמיע לטרבור את גירסת הדמו מקלטת, הקלטת נתקעה בטייפ תוך כדי הנגינה וכל הסרט יצא החוצה. טרבור התרגז למדי, לחץ על כפתור ה-stop והעיף את הקלטת מהטייפ שלו ואמר ש-א- הוא לא מוכן לשמוע שיר כזה ללא מילים. ו-ב- הרסתם לי את הטייפ… כריס הבטיח לכתוב מילים כבר למחרת, וכך היה. והשלושה נכנסו לאולפן Abbey Road שבלונדון והקליטו ביום אחד את השיר עם כל החלקים המורכבים שבו – מכונות, שירה, כלי תזמורת. אבל בכך לא הסתיימו התלאות של השיר. עברה למעלה מחצי שנה עד שהשיר הושלם ומוקסס, כיוון שטרבור הורן היה עסוק בעבודה על האלבום החדש של ה-Simple Minds וגם על זה של פול מקרטני, ולא יכול היה להתפנות.

השיר הזה לטעמי הוא בין הטובים של השניים, יש בו את השילוב המופלא בין דאנס ומוסיקה קלאסית, בין מוסיקה אלקטרונית וכלי מיתר, בין סינת'פופ לתזמורת.

זו הגירסה הארוכה כפי שהופיעה באלבום Introspective


דמעות לפחדים הם צמד : רולנד אורזבל וקורט סמית´ .
הם הכירו בבית הספר. שניהם באו ממשפחות הרוסות, וסמית´ אף נטה לוונדליזם ולפשע.
אורזבל, אהב יותר לקרוא, מצא את ספרו של ג´אנוב ועניין בו את קורט.עוד בסוף שנות ה 70 היו יחד בלהקת NEON, עזבו והקימו להקת סקא בשם Graduate שהתפרקה מעט אחרי שהוקמה.
ביחד עם איאן סטנלי, קלידן מתקופת ה- Graduate, השיגו השניים בשנת 82´ חוזה הקלטות עם חברת פוליגרם.
תחת השם החדש TEARS FOR FEARS, הם הפכו להיות אחד הצמדים המצליחים ביותר בשנות ה 80.

מקור השם לקוח משיטת הטיפול של הפסיכולוג ארת´ור ג´אנוב (שבין מטופליו נמנה ג´ון לנון) אשר הופיעה בספרו "PRIMAL SCREAM".
השיטה טוענת ,שבשל פגיעה מוקדמה ונטישה מצד ההורים, נותרים באדם כאבים ופחדים הגורמים לו בבגרותו לנוירוזות שונות. הדרך להתחבר לכאבים המוקדמים האלו היא לבכות ולצרוח, על-מנת לשחרר, בסופו של דבר, את ה"אני האמיתי" של האדם.

המוסיקה של TEARS FOR FEARS היא "סינטפופ" רך ומחוספס, ושלא כמו להקות אלקטרוניות אחרות שפעלו באותה תקופה, הם שילבו במוסיקה שלהם גם הרבה כלים אקוסטיים – פסנתר, סקסופון גיטרות צורמניות ותופים אנרגטיים.
הם הצליחו להעניק לשיריהם עושר מוסיקלי, שתאם את עומק הנושאים עליהם כתבו, נושאים שאף הם – כשמם – מושפעים מאותו ספר.
השירה העדינה של קורט סמית, לחילופין זו של רולנד אורזבל, היתה ניגוד למוסיקה המסונתזת שיצרו. בשני אלבומם הראשונים היתה חלוקה שווה של השירים, שחלקם שר קורט וחלקם רולנד.

בשנת 1983 יצא אלבומם הראשון The Hurting העוסק בפגיעות רגשיות הנחוות בילדות.
מילות השירים באלבום עסקו בחקירה עצמית של הגוף והנפש, והעיבודים התאפיינו באווירה פופית פשוטה ונעימה לאוזן.
האלבום הצליח מאוד בבריטניה, וממנו הופיעו 3 סינגלים מצליחים מאוד "Mad World", "Change" ו- "Pale Shelter".

האלבום הראשון של TEARS FOR FEARS , לא רק שהוא היה מהפכני באותה תקופה מבחינת הסאונד ה"סינטפופי" הפשוט והמיוחד, אלא שכמעט 30 שנה אחרי כן הוא עדיין נשמע מצויין ולא נופל מהפקות מוסיקליות עכשוויות. The hurting הוא יצירה מופלאה, כדאי מאוד להתעמק במילים כי הם לא פשוטות. תיאורים פסיכולוגיים משהו, משפטים מורכבים..
המוסיקה מאוד מינימליסטית מצד אחד אבל כוללת כמה וכמה "שכבות" של צליל שלוקח זמן להבין את ההרכב המוסיקלי של השיר. השילוב הזה של הסינטפופ המתוק לכאורה והמילים הפילוסופיות הופך את האלבום הזה להיות יצירת אמנות של ה 80.
אם הייתי צריך להיות מי שמחליט איזה סינגלים להוציא מתוך האלבום אני חושב שהייתי בבעיה גדולה…. כל שיר באלבום הזה הוא להיט…. (מישהו הזכיר את Memories Fade ?..)

אז זה השיר שהחלטתי לשים בפינת ה"קיבינימט" היומית.
Pale Shelter. יצירת מופת קטנה.


אני רואה את Talk talk כהרכב שככל שהוא התבגר – כך הוא גם לא שם *** על המבקרים, על חברות התקליטים ועל מצעדי הפזמונים, אלא נשאר נאמן למוסיקה שהוא רצה לעשות. אם ההתחלה היתה מאוד "פופית" ומהירה ואלקטרונית (Talk Talk ו-Today) היו בה 'נגיעות' יותר מתוחכמות ובלתי מתפשרות בסגנון The Party's Over או Have you Read The News מהאלבום הראשון.

באלבום השני – מצד אחד 'פופ' פשוט (למרות שאם תקשיבו לו טוב הוא לא פשוט בכלל – רבדים רבדים של מוסיקה וכלי נגינה לא כ"כ רגילים לסגנון) ב-It's My Life או Dum Dum Girl, מצד שני – יצירות ענק כמו Tomorrow Started, או Renee, וכמובן – גולת הכותרת – Such A Shame, שתשאלו כל מוסיקאי מתחיל כמנוסה – מעטים יהיו אלה שיגידו שיש להם 'ביצים של שור' לעשות שיר כזה מורכב. מאיפה החוצפה הזו לעשות שיר בן 5 וחצי דקות, כשמתוכן כמעט דקה היא שקט מוחלט (או לפחות 20% מהווליום הממוצע בשיר כולו), פתיח כאורך הגלות וסיום בלתי מובן וכל ההפסקות האלה באמצע, כאילו… מה חשבתם לעצמיכם כשעשיתם אותו? זה גאוני.

האלבום השלישי סימן את המהפך האינסטרומנטלי של ההרכב. פחות ופחות כלי נגינה אלקטרוניים, פחות מכונות תופים וסינטיסייזרים, יותר גיטרות אקוסטיות, כלי מיתר, פרקשנים מכל סוג וצבע שרק קיימים בשוק ( צריך לראות הופעה חיה שלהם כדי להבין כמה כלי נגינה יש להם על הבמה) וקצב מבחינת BPM כמעט חצי ממה שהיינו רגילים אליהם בשני האלבומים הראשונים. כבר מהשיר הפותח – Happiness Is Easy עם מקהלת הילדים החמודים – מרגישים שזה אלבום שונה מקודמיו. אחריו – I don't Believe In You שמלבד כמובן המילים החדות – העיבוד שלו מדהים. Life's What You Make It – שהיה הסינגל ה'להיטי' מהאלבום, Living In Another World שזה שיר ענק בפני עצמו, והסיום הבומבסטי ב-Time It's Time.

האלבום הרביעי – הוא ממש התאבדות מבחינה מסחרית, אבל הוא עוד שלב במינימליסטיות של הלהקה. רק 6 קטעים יש בו, אבל כל אחד הוא יצירה בפני עצמו. Eden המקסים, Desire וכמובן – I Believe In You שהוא התשובה לשיר מהאלבום הקודם.

האלבום החמישי – בדיוק כקודמו – אבל מתוחכם אפילו יותר, גם בו יש 6 קטעים ששניים מהם נושקים ל-10 הדקות, זה לא פופ בכלל. לא תמצאו פה את Today וגם לא את I don't Believe In You.

צריך להאזין ל-Talk talk בעדינות ולאט לאט, ועם הרבה סבלנות כדי לעבור איתם את הדרך הארוכה שהם עשו מהאלבום הראשון ועד האחרון, כי יש הגיון בכרונולוגיה הזו. תוסיפו לזה את העיצוב המדהים של עטיפות האלבומים והסינגלים שלהם (ציפורים, פרפרים, זחלים, ובכלל המוטיב של הטבע) וגם את הקליפים המאוד מיוחדים שלהם שהעבירו תמיד את התחושה שבשיר ותמיד היו שונים האחד מהשני. מ'סתם' להקה שמנגנת ושרה (Today), דרך קליפ מלא בבעלי חיים בספארי (It's My Life), או קליפ מלא בפיספוסים ו- out-takes (כמו בגירסה האלטרנטיבית ל-Dum Dum Girl), ועד לקליפ לילי מדהים של זחלים וחיות לילה (ב-Life's What You Make It).

כל המכלול הזה עושה את Talk Talk לא לעוד 'סתם' להקת ניו וו'ייב, אלא לחבורה של מוסיקאים מוכשרים שמונהגים ע"י מיסטר מארק הוליס, איש מוכשר בטירוף שיודע להעביר בדיוק מה הוא מרגיש בשיר לכל המישורים האחרים: מילים, מנגינה, עיבוד, חזות.

ואם גם עכשיו עדיין לא השתכנעתם… אז אין לי מה להגיד לכם….

וזה השיר להיום. קיבינימט, לא עושים כבר כאלה שירים היום.
אגב – השיר הזה, Such A Shame, מושפע מהספר  The Dice Man – ספר המספר את סיפורו של פסיכיאטר אשר מנהל את חייו ומקבל החלטות לתוכם עפ"י משחק הקוביה" .

ועל עטיפות הסינגלים והאלבומים נדבר בפעם אחרת, כי רק על זה אפשר לעשות דוקטורט באמנות.


Fiction Factory – Feels Like Heaven

Fiction Factory היתה להקה סקוטית שפעלה מ- 1983 ועד 1987 ומה שהשאירה זה אולי להיט ענק אחד: Feels Like Heaven
שני אלבומים: Throw the Warped Wheel Out מ-1984 ו-Another Story מ-1985.
הלהקה התפרקה וחזרה לתקופה קצרה ב-2011 להופעה אחת בתכנית טלויזיה, ומאז נעלמו עקבותיה.